<h1>רבינו יהודה עניו (ריבב"ן)</h1>
<h2>דף ב.</h2>
את חג המצות תשמור. קרא יתירא הוא לדרוש על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. ראשון. של י"ט ושביעי שלו. ששת ימי בראשית. שיש קדושה לפניהם ולאחריהן שבת. שכן אין בהן קרבן מוסף. דין הוא שיהא מותר במלאכה. חולו של מועד קרוי מקרא קדש. שנאמר [ויקרא כ"ג] אלה מועדי ה' מקראי קדש, וכתיב בההיא פרשה ז' ימים בפסח וח' ימים בחג. שבתון. שבות ממלאכה. ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים. איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. כל מלאכת האבד. וכל הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו, דאיסור מלאכת חולו של מועד דרבנן. דאמרינן בריש פרק (שלישי) [שני] [י"א ע"א] אמר רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים במועד אסורים לאבל בימי אבלו, אלמא אבל חמור ממועד, ש"מ מועד דרבנן. ועוד אמרינן בההוא פירקא [י"ג ע"א] כיון מלאכתו במועד ומת, מהו שיקנסו בניו אחריו, את"ל צרם אוזן בכור ומת קנסו בניו אחריו משום איסורא דאורייתא. מכלל דמלאכת חולו של מועד דרבנן. ועוד אמרינן בירושלמי [פ"ב ה"ג] א"ר בא בר ממל כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד [אלא כדי שיהו] אוכלים ושותים ויגעים בתורה, ואינון אכלין ושתין ופוחזין, אלמא מדרבנן הוי.
משקין בית השלחין במועד. שדה שהיא צריכה להשקותה תדיר, שאם לא ישקנה פסדה. בין ממעין שיצא מתחילה. ואע"ג דאתי לאינפולי העפר בתוכה ושמא יפסיד טרחו, ואפילו הכי מותר. לא ממי גשמים. דאיכא טירחא יתירא. קילון. גומא עמוקה ואיכא טירחא יתירא. בית הבעל רווחא לה. דאי לא משקה לה ליכא פסידא, ואי משקה לה ממהר לבשל פירותיה.
<h2>דף ד.</h2>
מי גשמים — מאי טירחא איכא. ס"ד שנקוין בבקעה וא"צ לדלות. לידי מי קילון אתו. לכשיתמעטו צריך לדלותן בטורח. נהרות המושכין מים מן האגמים. כולן מי גשמים הן, אבל האגמים מספקין מים לנהרות. והוא דלא פסקי מיא. מן האגמים. אסור להשקות מהן. דטרח חנם שיפסקו. ואם היתה אמת המים עוברת ביניהם. דלא פסקי. שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים. שיש לה מים רבים. תשתי לתרי ותלתא יומי. ואינו מפסיד טרחו. והא עבידא דפסקא. ויפסיד טרחו. והוא שלא פסק מעין ראשון. שמשקין ממנו בית השלחין ראשון. לא ידלה מן התחתונה. לעליונה שטורח הוא לעלות. מדלין מים. להשקות לירקות כדי לאכול מהן במועד.
<h2>דף ד:</h2>
עוגיות. גומות. וכן בדידין פירוש גומות. עתיקי. עתיקי שנסתמו, מותר ליטול העפר מהן. פיס' אין עושין את האמה. אמת המים. בתחילה. משום טירחא. ובשביעית. מ"ט אסור, והלא לא נאסרה אלא זריעה וזמירה וכדומה להו, אבל מותר לחפור בורות שיחין ומערות וה"ה לאמה. פליגי בה תרי אמוראי בגמרא, חד אמר מפני שנראה כעודר שדהו כדי לזרוע, וחד אמר מפני שמתקן אגפיה לזריעה. סביבות החפירה משליך העפר, ונראה כמתקן לזריעה. וחכמים התירו, ולא חיישי להני טעמי כיון דאינו זורע אותה. וחוטטין. את העפר שסתם החפירות. מעמידה על ו' טפחים. שיעור רוחב אמה. לשחופי נהרא. לסלק המכשול, שנפל שם ואין המים יכולים לרדת למטה. לאקדוחי. לחפור תחילה.
<h2>דף ה.</h2>
ושפין את סדקיהם. שלא יאבדו המים. אבל כונס לתוכן המים. עושה דרך שילכו שם. לקווץ. ליטול קוצים מן הדרכים שלא יזוקו בה רבים. משלימין לתוכו ארבעים סאה. מתקנים שירדו שם מים, שיהא המקוה שלם. ועושים כל צרכי רבים. ירושלמי [פ"א ה"ב], אלו הן צרכי רבים דיני ממונות דיני נפשות דיני מכות ופדיון ערכין וכו'. ומציינין. מסמנין את הקברות מפני עושי טהרות שלא יטמאו.
<h2>דף ו.</h2>
ויוצאים אף על הכלאים. ירושלמי [פ"א ה"ב], והרי כבר יצאו מאדר, תיפתר באפל שלא היה ניכר באדר. והכי נמי מקשה על הציון דיוצאין נמי באדר ומת[רץ מפני] שטף גשמים נשטפו או... שכר בטלה דמוזלי גבן. מתוך שאין עושין מלאכה במועד אלא דבר האבד, שוכר הפועלים בזול. מתרומת הלשכה יהבינן להו. מדחיישינן לשכר מועט.
<h2>דף ו:</h2>
פיס' מושכין את המים מאילן לאילן. בתיקון מועט ובלא טורח, ואפילו הכי ובלבד שלא ישקה את כל השדה. ובשדה בית הבעל עסקינן. לא ישקום במועד. הואיל ולא שתו כבר לא פסדי. וחכמים מתירים בזה ובזה. ומני חכמים, רבי מאיר היא דמתיר להשקות בית הבעל בריש מסכתין [ב' ע"א]. מטונות. לשון טינא מלוחלחת, שאם לא ישקנה איכא פסידא. תרביצא. גינה של ירקות. שדה גריד. שדה יבש שאינו מטונן ובית הבעל הוא אלא שלא נפלו עליו גשמים זמן מרובה. מאי טעמא. אסיר. ומדרבי אליעזר בן יעקב מקשה. אפלא משוי לה חרפא. וליכא פסידא אלא הרויחא. הכא נמי יהא אסור, דליכא פסידא אלא הרויחא שמתבשלת מהר. פיס' בשדה הלבן. שדה תבואה נקראת שדה לבן מפני שחמה זורחת שם, ואין בה אילן שמעכב החמה, הכי איתא בירושלמי. פירוש אחר, על התבואה לכשמתייבשת מתלבנת. משדה האילן. שהפסדו מרובה יצוד כדרכו.
<h2>דף ז.</h2>
ומדדה וכובש האדמה שלא יצא מחורו. בהוצא ודפנא. בקוצים ובעלי אילן שקורין לאורו בלעז. לא שנו. דמקרין הפרצה במועד ע"י שינוי. אלא כותל גינה אבל כותל חצר בונה כדרכו. שמא יכנסו גנבים בביתו והוי מלאכת האבד. כותל גוהה. מוטה ליפול. מפני הסכנה. שלא יפול על בני אדם. פיס' להקל עליו. לטהרו. אבל לא להחמיר. לטמאו. ואם רואה שהוא טמא שותק, דבכהן תלא רחמנא. וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר. דאם נזקק לו להקל ואם לא נזקק לו להחמיר, שמא יראהו טמא [ואז] צריך לומר טמא ואינו רשאי לשתוק.
<h2>דף ח.</h2>
לא יעורר. לא יזכיר את מתו לבכות עליו.
<h2>דף ח:</h2>
דעביד בחנם. לספוד. למ"ד לפי שאין המת משתכח מן הלב עד ל' יום ונמצא מצטער ברגל (ו)אפילו בחנם אסור. למ"ד מפני שכר הספדן ומתבטל לעלות לרגל ליכא, דהא עביד חנם. פיס'. אין חופרין כוכין וקברות במועד. לקבור בהן אחר המועד לכשיצטרך לו. בבנין. בתוך הכותל. באדם שאינו מפורסם. שאינו אדם חשוב. דמך. כשנפטר לעולמו. פלוגתא דר' יהודה ורבנן. לר' יהודה אפילו חצובות אסור אא"כ יהיו מתוקנין, לת"ק מותר כיון שהן חצובות. פיס'. מפני ששמחה היא לו מאי הוי. הלואי שיהא שמח ברגל. ירושלמי מנין שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת וניתנה לך גם את זאת. בחגך. בשלמי שמחה ולא תהיה עסוק בשמחת אשתך ולא יקריב שלמים. מפני הטורח. של צרכי הסעודה. ביטול פריה ורביה. שמתבטל עד המועד מפני ששעה פנויה לו.
<h2>דף ט.</h2>
דלחד יומא לא משהי איניש נפשיה. שמא לא יזדמן לו באותו היום לעשות החופה, ולא ישהא.
<h2>דף ט:</h2>
כוחלת. עיניה. ופוקסת. מתקנת שערה. שרק. מין צבע אדום מעברת על פניה כדי שיהו פניה אדומות. סכין על פניה של מטה. להעביר השיער שבאותו מקום.
<h2>דף י.</h2>
פיס'. מלא מחט. מנהג האומן [הנוקב] בגד במחט ומוציאו בבת אחת. מפסיע. עושה תפירות גדולות להדביק ראשי הבגד ואח"כ תופר אותו יפה. כלבתא. שיני הכלב שהן עקומין, כך התפירה עקומה שלא ביושר. ומסרגין את המטות. שתי וערב. רבי יוסי אומר ממתחין. ממתחין שתי בלא ערב. שאין מפשילין. להיות גודלין אותן לכתחילה. פיס'. מעמידין תנור וכירים. במקום יישובן, ועושים להם טפילה מטיט. אין מכבשין. לקמן מפרש מאי מכבשין. [בתחילה.] פירש ה"ר ישעיה מחדש אבל אם היתה ישנה מכבשין אתה. ות"ק שרי כל מלאכה הצריכה להם. שפין את הסדקין. בסיד. ומעגילין אותן במעגילה. כעין בריח עגול (ו)מעגילין על הגג לחבר הסדקין. במחלצים. שהוא כלי אומנות. קצולה בלעז. הציר. שהדלת סובב בו. צינור. היתד שנכנס בתוך הציר. כבשין. ירק חי וראשי לפתות שכובשין אותן במלח או בחומץ. אם יכול לאכול מהן במועד כובשן. אבל לטרוח לצורך אחר המועד אסור. מנקר ריחייא. בפטיש קטן מכה בריחים כדי שיטחנו, כשטוחן בהן הרבה הן חלקים ואינו יכול לטחון בהן עד שיעשה בהן חריצין חריצין. בת עינא. חור שבאמצע, שהחטים נופלים משם. מותר ליטול צפרנים. שלא יכשל הסוס. ואפילו לפסידא דסוס חיישינן. אבל לחמור שסובב הריחים בשעת טחינה לא שאינו מזיק לו.
<h2>דף י:</h2>
ולאוקומי ריחייא. במקום יישובו. אמת ריחיא. לתקן, שממנו המים באים לריחים. אוריא. מקום החטים, קודם הטחינה, שמקבצן שם. פירוש אחר, רפת בקר. לסרוקי סוסיא. לסרוק שערו במגרדת. קרפיטא ואצטבע. מקום השעורים והתבן. למשקל דמא. להקיז. מי זבלין. לרפואה הן. לכסוסי קרמי. הכובסים מכסכסין אותם בידיהם כדי שיתלבנו. קיטורי בי ידי. לקמט בתי ידים שהן מקומטין ונאין. דתקיל תקלי. מכשול השדה, שתהא הקרקע שוה. אם משוה הקרקע לצורך החרישה אסור. לצורך הגורן, לדוש שם לצורך [המועד]. מוליא במוליא ונציא בנציא. אם השליך עפר תל בצד תל שסביבותיו, או נצא בנצא, שפתי הגומות השפיל בגובה ונעשית הגומא חלקה, לצורך הגורן עביד. שהגורן הוא טוב אם הוא מדרון ואינו מתכוין אלא לסלק הגבשושית והגומות. מוליא בנציא. השליך התל בגומא, לצורך קרקע שתעבור המחרישה בלא מכשול. דזכי זיכיא. מנקה הקרקע מקיסמין ועצים. אדעתא דציבי. להסיקן. שקל רברבי וזוטרי. אדעתא שלא לעכב החרישה. דפתח מיא לארעיה. שיכנסו המים לשדהו. חד מעילאי וחד מתתאי. מעילאי רחב, כדי שיכנסו המים והדגים. וצד האחר צר, כדי שיצאו המים, והדגים ישארו. פתח חד בבא. שלא יצאו המים, ומתכוין שישקו השדה. דפשח דיקלא. מבקע הדקל. אדעתא דדיקלא. שיתעבה הדקל, אסור. לחיותא. להאכיל בהמתו. תוחלני. תמרים שאינם מבושלים. מיגזרינהו. מן האילן שלא ירקבו. מיצינהו. לאחר שלקטן מן הדקל למוץ את מימיהן ולהוציאן אסור, שטורח במועד שיתקיימו לאחר המועד. כיון דמתלעי. אי לא מייצינהו שרי. פרקמטיא. סחורה, אפילו כל שהו בדבר מועט אסור. ובדבר האבד. אם יש לו פרקמטיא למכור, אפילו איכא פסידא כל שהוא אם לא ימכרנה מותר.
<h2>דף יא.</h2>
אוהרי. רשתות, ומעשה הדיוט הן. אזלי. אף אלו מיני רשתות, והן מעשה אומן. למיגדל תנורא. לעשות תנור חדש מעשה ידי יוצר. למיגדל מהולתא. לעשות נפה וכברה. וכולהו לצורך המועד. בימות החמה. בחולו של מועד של פסח, שהתנור מתייבש, ויכול ליהנות במועד. ומגעילין אותן כעין מגעילה. ביד וברגל. אבל לא במגעילה ממש. ואסור במחלצים. קיוותא דדשי. מסמרים שנעוצים בציר הדלת שחוששין שמא יזוזו ממקומן, נועצים ותוקעין אותן בכח ובחוזק שלא יפלו. כר' יוסי. דאמר בפרקין דלקמן זולף וגומר וגף כדרכו. זולף וגומר. היין ועושה מגופה לחביות שלא יחמיצו. כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה. צדם ואי שבק להו פסדי כבפרקמטיא האבד דמי ושרי. מתאכלי אגב אציצא. מוצצין המלח והציר שלו הרבה פעמים וראוי לאכילה.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זיתיו. טחנן. ומפני שדרך הטוחנין להפכן ברחת המתגלגל קרי לטחינה הפיכה. ואחר שהיו הזיתים במעטן תשעה או עשרה ימים והגיע הזמן לעשות השמן. ואירעו אבל או אונס, אחר. או שהטעוהו פועלים. שלא באו קודם המועד כמו שהתנו עמו. טוען קורה ראשונה. על הזיתים, והשמן יוצא מאליו. זולף. כדרכו השמן, כדי שלא יפסד. וגומר. כל מלאכתו כדרכו בחול, דרבי יוסי לא בעי שינוי במועד בדבר האבד. וגף. עושה לו מגופה לחבית. גבי שמן לא גרסינן "וגף". עושה לו לימודין. כיסוי ליין בנסרים או בדבר אחר, כדי שלא יפסיד ויחמיץ. פתח באבל. דקתני ואירעו אבל, ולא פירש אם מותר לטעון קורה ראשונה. וסיים. מניחה לאחר המועד. דברים המותרים במועד אסור לעשותן בימי אבלו. ותנא אבל ושבקיה ואחר כך פירש אם היה במועד שהטעוהו פועלים טוען קורה ראשונה ומניחו אחר המועד אבל בימי אבלו אסור לטעון קורה ראשונה. שעושין לאבל. (ל)אחרים אבל הוא לא יעשה. והיינו כרב שישא דאסור לעשות האבל מלאכה. לגוף. לעשות מגופה. וצמרו. לעלות מן היורה שלא יתקלקל. ומרביצין. משקין. משתגיע עונת המים שלו. מנהג כל בני הבקעה לדלות כל אחד יומו ומשקה שדהו. האריסים. אם קבלו שדה מן האבל למחצה לשליש ולרביע. חכירין. בכך וכך כורין לשנה. והקבלנים. במעות. הרי אלו יעשו. דליכא למיחש שמא יאמרו אבל עושה מלאכה בימי אבלו, שמנהג ליתן השדות באריסות, אבל ליתן האבל שדהו באריסות או בחכירות בקבלנות בימי אבלו אסור. החמרין הגמלין והספנין. לא ישכירם עכשיו בימי אבלו, חמורים וספינות וגמלים שלו. ואם היו מושכרים. כבר קודם אבלו הרי אלו יעשו. היה שכיר יום. החמור או הגמל שכור ביד אחרים ליום. אפילו בעיר אחרת לא יעשו. הואיל והוא מושכר לימים. פירוש אחר, היה האבל שכיר יום בעיר אחת ושמע שמת לו המת תוך ל' יום אע"פ שעומד בעיר אחרת לא יעשה. בביתו לא יעשו. דאתו למימר עכשיו השכירו.
<h2>דף יב.</h2>
מקבלי קבולת. שאינו עושה מלאכה לימים, אלא כל המלאכה עושה לכך וכך. דהוי כאילו המלאכה של שכיר. דליכא מתא דמיקרבא להתם. דידעו שעושים מלאכה בשדה ישראל ביום טוב, מותר הואיל ועושה קיבולת עם הגוי אינו אסור אלא מפני מראית העין, והיום ליכא איניש דאגלי להתם. אבל בחולו של מועד. אסור דאמרי שדה ישראל נעבדת, ואומרים שגוי שכיר יום בשדה ישראל ולא בקיבולת. מקבלין קיבולת במועד. עושה תנאי במועד ובלבד שלא ישקול. השתא הנחושת. ולא ימדוד. לו חטים כדי לזרוע אחר המועד וכן לא ימנה. אין מרביעים בהמה בחולו של מועד. שחשובה מלאכה. וגם בבכור ובפסולי המוקדשים אע"פ שנפדו, דבבכור כתיב [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך, ובפסולי המוקדשים דרשינן [בכורות י"ד ע"ב] תזבח ולא גיזה, וה"ה בעבודה אסור. והוא שקדם הקדשן את מומן, אבל קדם מומן להקדשן מותר בגיזה ועבודה כדאיתא בבכורות פ"ב [ט"ו ע"א] לנער לפקוד את צאנן ולשמור. היה שכיר שבת. גרסינן ולא גרסינן שכיר יום. הרועה היה שכיר לדייר שדותיו לשבת או לחודש. מוסרין לו שומר לשמור את צאנן. שהוא מותר בהבלעה, כדאמרינן בפרק הזהב [ב"מ נ"ח ע"א]. ובשקלים [פ"א מ"ד] גבי שומרי ספיחים בשביעית. פירוש אחר, היה שכיר יום לאחרים או שכיר שבת, מוסרים לו שומר לשמור את צאנן, הואיל ושכיר הוא לאחרים נר' המזבל שדהו בשכירות, שהרי הוא שכיר לאחרים. בשבת בטובה. ארישא קאי, שלא היה שכירו לשבת ולחודש אלא שבאו מאיליהן, אם הוא שבת מחזיק לו טובה ביו"ט נותן לו מזונות. ולפירוש אחרון אפילו אסיפא קאי, שהרי שכיר לאחרים. פיס' למישע. לגוף, כוזתא. כוס קטן שטורחו מועט. ואין זופתין חביתא. ולא גזרינן כוזתא אטו חביתא. זופתין חביתא. שהפסד מרובה. יש מהן מותר לכתחילה. אבל חיוב חטאת ליכא למימר במועד אלא בשבת. קוצצין עצים. אפילו מן המחובר. דאי שביק ליה. שנים ושלשה ימים יותר מן הזמן אינו מפסיד. שלא ידוש בפרות. כדי שישנה. ואפילו רבי יוסי דלא בעי שינוי במועד, מודה בהא דאפילו בחול נמי זימנין אינו דש בפרות. ואפילו אינו דבר האבד כיון שאין לו מה לאכול שרי. לחפיפה. כיסוי כלי שעושין בו שכר. למיקטלי כשותא. לחתוך בכשות. לנזיי. גרגרים שמהם עושים שמן. ואם הוא צורך מועד מותר. דמטא בחולא דמועדא. הגיע זמן קצירתו. קטפיה. בצרו. שהיוה. לפרדיסייהו. אפילו אותן שהגיעו זמנן ליבצר קודם חולו של מועד שהו אותן במועד מפני שיש להן פנאי. ילפנן מקלקלתא. בני הדור למדים מדבר שיש בו קילקול לעשות היתר. ולא ילפון מתקנתא. ואין למידים בדבר שהוא תיקון להחמיר. שרי למטלטלא. השיירה שבאים עתה בעיר, ואם לא ימכרו להם עכשיו ילכו להם ולא יעכבו עד אחר המועד, מותר למכור ולקנות מהם, דכדבר האבד הוא. פיס' מכניס אדם פירותיו לבית. שולה. מושכו מן המים ששרוי בהן הפשתן. ובלבד שלא יכוונו מלאכתן במועד. לפי שהזמן פנוי לו. כשורי. קורות. אוושא מילתא. במועד שנראה שעושין מלאכה. מהו שיקנסו בנו אחריו. שלא יעשה במועד.
<h2>דף יג.</h2>
צרם אוזן בכור. פגם באוזן במקום שעושה בו מום. דכתיב כל מום לא יהיה בו (מום) ודרשינן [ביצה כ"ז ע"ב] לא יהיה בו מום, ויש בו איסור דאורייתא. שלא ישחט על אותו המום עד שתפול בו מום אחר ופלוגתא בבכורות [ל"ד ע"א] אבל מלאכת חולו של מועד מדרבנן והני קראי דמייתי בחגיגה פ"ב [י"ח ע"א] אסמכתא בעלמא מכר לעבדו לגוי קנסו בנו אחריו. שיפדנו עד מאה בדמיו, כדאמרי' בגיטין בהשולח [מ"ד ע"ב] משום דמפקיעו ממצות, שעומד בין הגוים שמכרו להם. פיס'. או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. אע"פ שא"צ ללוקח. אין מפנין מבית לבית. דאוושא מילתא במועד. אבל מפנה הוא. לבית שבחצירו, דלא אוושא מילתא. מסלקין אותן לצדדין. ולא יפנהו לאשפה. ואם נעשית כרפת בקר. החצר, מרוב זבל, שאינו מועיל לסלקו לצדדין. הכרר. אותו שעושה כר או כסת למכור. וי"ג כד מבית הכדר, מוכר כדים, וראוי להשתמש בהן במועד. פיס'. הקציעות. תאנים יבשים. מכסין אותן בתבן, אם רואה שהגשמים ממשמשין ובאין. אף מעבין. פליגי בגמרא, י"א לכסות בהן תבן וקש בעובי, כלומר הרבה. וי"א שעושין אותן כמין כרי, שלא ירדו המים אלא למעלה. הדשושות. דוששי חילקא טרגיס וטונסי. והגרוסות. גריסין של פול. הן החמירו על עצמן. שלא לעשות כל עיקר. פותח ונועל כדרכו. מפני הסטיו אינו נראה הפתח שלו. קרופייתא. מוכרי בשמים שאינן יודעין אם יצטרך להם, לפיכך לא לקחו קודם המועד. אבל פירות ידע דצריך להם.
<h2>דף יג:</h2>
אלו מגלחין במועד וכו'. כל אלו אנוסים היו ולא יכלו לגלח קודם הרגל. לפיכך מותרים. שהתירו לו חכמים. דעד השתא שהיה מנודה אסור לו לגלח. מי שנשאל לחכם. נדר שלא לגלח ונתחרט ושאל לחכם והתירו לו. ירושלמי [פ"ה ה"א] מה אנן קיימין, אם בשנשאל קודם לרגל יגלח, אם לא נשאל קודם לרגל לא יגלח, אלא כי אנן קיימין בנשאל קודם לרגל ולא מצאו פתח לנדרו אלא ברגל. ומנודה נמי אוקמינן בירושלמי שהתירו לו קודם לרגל וחל ל' שלו להיות ברגל שאין נדוי פחות משלשים יום. ודווקא בדורות הראשונים אבל בזמן הזה ז' ימים. הנזיר. לאחר שהשלים נזירותו. והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו. שנתרפא מצרעתו, שאינו מתגלח אלא לאחר שנטהר. ובגמרא [י"ז ע"ב] מוקי לה אפילו היה להם פנאי קודם לרגל מותר לגלח במועד שלא ישהו קרבנותיהם.
<h2>דף יד.</h2>
שלא יעלו לרגל כשהן מנוולין. אם אתה מתירו לגלח במועד לא יחוש לגלח קודם הרגל ויכנס בו מנוול. לשוט. לטייל. למזונות. לפי שהוא עני. להרויחא. שאינו עשיר הרבה, וירא הוא שמא מיתמעטו מזונותיו. קטן הנולד במועד. מותר לגלחו במועד. נולד מעיקרא לא. שהיה יכול לגלחו.
<h2>דף יד:</h2>
אבלות דמעיקרא. שחל עליו אבילות קודם המועד. עשה דרבים. ושמחת בחגך. ודחי עשה דיחיד. דכתיב [בראשית נ'] ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ואי חל עליה אבילות במועד לא אתי עשה דאבילות וחייל אעשה דמועד. ראשיכם אל תפרעו. מפני שמחת חינוך המשכן. אבל אחרים חייבים אפילו כהנים אבלים.
<h2>דף טו.</h2>
מדקאמר רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם. לפי שיחזקאל היה מופת לישראל, כשם שיחזקאל אינו נוהג אבילות, כך עתידים ישראל לגלות בימי צדקיה, האב לא יתאבל על בנו ובן לא יתאבל על אביו, שאינו יודע אם מת או גלה למקום אחר. האנק. תצעק, כלומר שאל בשלום אחרים, מכלל דכולי עלמא אסירי. פירוש אחר האנק דום, בדבר זה תנהוג בו אבילות שתדום ולא תשאל בשלום שום אדם. אבל אסור בד"ת מדקא"ל רחמנא האנק דום. (עכ"ת) [תוס'] דום כמו [במדבר ל"ג] והיה כאשר דימיתי, כלומר חשב בדברי תורה, שמותר בהן. מוחרם. לאחר ס' יום שעמד בנידויו ולא פייס לבעל דינו מחרימין אותו בחרם. שלא פרע. לא גידל שערו ל' יום. באבל רבתי. מסכת שמחות. גויתו. ערותו.
<h2>דף טז.</h2>
העביר המועד. הראשון ועדיין לא בא הרב. ואתי שליחא ואמר. מה שאמר בעל דין גנאי מב"ד. לפתיחא. פסוקים רעים וקללות כותבין על [מי] שמחויב נדוי. אורו ארור. מוחרם, שהוא אחר נדוי. לשרושי. מי שנתנדה משתרש, שלא ישרא ממנו שורש וענף, אם לא ישוב. הרדפה. שרודפין אחריו בכמה נידויו. פירוש אחר יורדין עמו לחייו לפסוק פרנסתו, שמושיבין אומנים אחרים סמוך לו שיעשו אומנותו. בו נידוי. אם אמר חכם ארור יהיה פלוני, לשון נדוי הוא, וצריך שינהוג נידוי בעצמו. בו שבועה. אמר לחבירו בלשון שבועה אורו ארור יהיה פלוני אם יודע לי עדות שיבוא ויעידני, חייב. בו קללה. המקלל חבירו בלשון קללה, כגון שאמר "ארור פלוני לה"', או לאחד מן הכינויים, קללה היא, וחייב מלקות המקלל. אורו מרוז, ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז. ואלה יעמדו על הקללה, וכתיב בתריה ארור האיש אשר יעשה פסל. בהשביע אביו את העם. ושאול אמר לשון ארור. ואם ב"ד השביעו לבעל דין ואמרו ארור פלוני אם יש לו משל חבירו כלום וענה אמן, קיבל השבועה. והאי דתקינו רבנן שבועה [בלשון] ארור שלא יענש הציבור, והרי יונתן שהשביעו אביו בארור ונענשו הציבור שלא ענה לו באורים. התם טעמא אע"פ שהשביעו בלשון ארור דעתיה על השבועה. אבל להשביעו בארור ודעתיה לקללה אינו נענש הציבור. לאפקירותא. שהחציף פניו כנגד החכם. בעו רבנן לאיפטורי. אותן שנידוהו. וס"ל בי תלתא דשמיתו לא אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה. טוט אסר. שופר ששמתוהו בו הוא יכול להתירו, אע"פ שלא עמד בנידויו שלשים יום. ומפני שהשופר עושה בתקיעתו טו טו נקרא כן. ויש אומרים טוט לשון יון דיבור. מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב. כגון שהתלמיד נידהו לכבודו שביזה התלמיד, אבל נידהו על שראהו שעשה דבר איסור, מנודה גם לרב.
<h2>דף יז.</h2>
במילתא דפסיקא ליה. אם ברור לו שחבירו חייב לו מעות ואינו רוצה לפורעו, יש לו רשות לנדותו עד שיפרעהו. זה המכה לבנו גדול. ואינו יכול הבן לסבול ומבזה אביו. נמצא שהאב גורם. מיתחיל שמא דשמיא. יאמרו החכמים מחניפים זה את זה. למערתא דחסידי ולא קבלוהו. שמצא עכנה כרוכה בפתח המערה ולא הניחם להכניסו שם. דעבד כרבי אלעאי. למה לא קיבלו במערה החסידים שהיה לו לעשות כרבי אלעאי, ושמא היה לבו נכנע ולא עשה כן. ויש מפרשים למה קיבלוהו במערת הדיינים, לפי שעשה כר' אלעאי והלך למקום שאין מכירין אותו ונתעטף שחורים כדי שיכנע לבו. ויעשה מה שלבו חפץ ולא יחלל ש"ש בפרהסיא. במקום שמכירין אותו ויאמרו עליו "אדם גדול כזה עושה דבר מכוער". וי"מ ויעשה מה שלבו חפץ, מתוך שלבו נכנע מפני שמתעטף שחורים לא יעבור עבירה, וזה האיש כן עשה לכוף יצרו, ועל כן קיבלוהו במערתא דדייני, ומ"מ שמתיה דגברא רבה כותיה איבעי למיכף יצריה בדוכתיה. אי נמי יש לפרש דבתר דשמתיה עבד כר' אילעי ועל כן קבלוהו במערתא דדייני.
רמא ליה קלא. שישלם דמי תאנים שאכל. אם ממון נתחייבתי לך. היה לך לתובעני בדין. על תנאי. יהא בנידוי אם לא יעשה כך וכך. ואפילו נידה עצמו. ונידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. הואיל וביזהו בפניו יכבדהו בפניו להתירו. הזכרת השם. שלא לצורץ. לשפא. כל אבר ואבר יחזור למקומו. ואם נידהו הוא עצמו יהא בנידוי. שאנו מנדין אותו מפני שלא נידהו. כי מתו כל האנשים. דתן ואבירם היו, ולא מתו שהרי היו בעדת קרח, אלא לפי שירדו מנכסיהם. ולא כלום. מיד שנידהו התירו. אין חבוש מתיר עצמו. כלומר אינו יכול להתיר עצמו. קמ"ל. דשרי. אבל מתנן ולא תנן. שלימדו משנה ולא תלמוד. בלא דברים בטלים. ושמא התרה הוא דבר בטל. מימנו. מתקבצים אצל הרב להלקותו, ולא לנדותו, לפי שנידוי חמור. תברי. לפי שתוקעין בשברים, שברים גורם לו לשבר ביתו.
<h2>דף יז:</h2>
פיס' שלא היה להם פנאי קודם לרגל. אע"פ שהיה להם פנאי. מותרים. כדי שלא ישהו קרבנותיהם. שבגילוח הקרבנות תלויין. יום שביעי עולה לו לכאן ולכאן. עולה למנין שבעה ולמנין שלשים. מותרין לגלח בימי אבלן. כגון שבא ממדינת הים ומצא אבל בביתו, שחייב להתאבל עליה. והוא שתכפוהו אבליו. זה אחר זה, מותר לגלח כשאר בני אדם. ושאר כל אדם. שלא באו ממדינת הים ותכפוהו אבליו, אינו מגלח לגמרי, אלא מיקל שערו בתער. ירושלמי [פ"ג ה"א], כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד מותרים לגלח תוך שלשים יום של אבל. ונראה לי[רושלמי] לפרש כגון שלא תכפוהו אבליו. ונראה לי שטעות סופר הוא "שלא". דאדרבה בשתכפוהו אבליו מותר. מיקל בתער. יחתוך שערו בתער שאינו מתקנו יפה כבמספריים. פירוש אחר, יגלח בתער, תחת השיער בצוארו מאחוריו שאינו נראה הגילוח, הואיל ואינו חותך השיער של אחריו במספריים.
<h2>דף יח.</h2>
בגנוסטר. במספרים שדרכו בחול. והני מילי. שאסור ליטול בגינוסטרי בימי אבלו. ופסק הפוסק הגאון נראה לי שהרי התירו [י' ע"ב] ליטול ציפורני הבהמה במועד בגינוסטרי, דליכא למימר בשינים, וכל שכן לאדם דשרי. שורפן חסיד. דאי קוברן פעמים מתגלין ותעבור בהן אשה עוברה. דכיון דאישתני. שכיבדן ממקום נפילתן. אישתני. שאינן מזיקין. פיס' ומנודה שהתירו לו. במועד מותר לכבס אבל התירוהו מעיקרא אסור. מי שנשאל לחכם. שנדר שלא לכבס והתירו. מטפחות הספרים. שמניחין סודרין עליהם שלא יתלחלחו. מטפחות הספג. שמסתפגין בהן בשעה שיוצאין מן המרחץ. מי שאין לו אלא חלוק אחד. ומצטער מפני הכינים, מותר לכבסו. ירושלמי, קומי ר' יוסי בגדי קטנים מהו, אמר לון כמי שאין לו אלא חלוק אחד דמי. כלי פשתן. שאין בהן טורח.
<h2>דף יח:</h2>
פיס', קידושי נשים. שכותבין הרי את מקודשת לי. אי נמי תניות שבין חתן לכלה. שטר שובר. שאילו לא היה כותב לו שובר לא היה פורע לו מעות. דייתיקי. צואות שכיב מרע. ומתנה. מתנת בריא. פרוסבולין. בא מלוה לב"ד ומוסר שטרותיו לב"ד, וב"ד כותבין לו שטר שבא ואמר מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי על פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמים למטה או העדים. אגרות שום. שמו נכסי לוה למלוה. אגרות מזון. מזון האשה, שמת בעלה ועדיין לא גבתה כתובתה ויש לה מזונות בתנאי ב"ד. שטרי מיאונין. קטנה שמיאנה בבעלה, וכגון שהשיאוה אמה או אחיה בפני שנים, ואומרת אי אפשי בפלוני בעלי. שטרי בירורין. שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד. גזרות בית דין. פסקי דינין ומה שבית דין גוזרין. ששמחה היא לו. ואין מערבין שמחה בשמחה. פיס'. אם אינו מאמינו. להלוות לו מעות אלא אם יש לו שטר, או שהסופר אין לו מה לאכול ה"ז יכתוב. ירושלמי [פ"ג ה"ד], אם אינו מאמינו, במלוה שעברה. או אין לו מה לאכול, במלוה הבאה. אפילו בספר העזרה. שקרא בו כהן גדול ביום הכיפורים והמלך קורא בו במוצאי שביעית בחג הסוכות בחולו של מועד. בטובה. חנם, ומחזיק לו טובה חנם. וחוזר וכותב לעצמו. מכאן מוכח שמניחין תפלין במועד. בין באבן. והוא (משקבת) שקשורה בראש. הפלך. והוא הכוש שקורין פוס"ו בלעז.
<h2>דף יט.</h2>
פיס'. שבת עולה. למנין שבעה. ואינה מפסקת. אם קברו שלשה ימים קודם לשבת. הרגלים מפסיקין. אם נקבר שלשה ימים קודם לרגל, מבטל אבלות לגמרי. ואין עולין. אם קברו שני ימים קודם לרגל אין הרגלים עולים למנין שבעה, אלא מונה חמשה ימים אחר הרגל. פירוש אחר, עולין, דכי קבר את מתו ברגל דלא בטלה ממנו גזרת שבעה, אין הרגל עולה לו למנין שבעה, אלא לאחר הרגל צריך לנהוג שבעת ימי אבלות. עכ"ת. עצרת כשבת. שלא להפסיק האבלות. ודוקא בזמן הזה, אבל בזמן שבית המקדש קיים, הואיל ויש לו תשלומין שבעת ימים בשלמי חגיגה, כרגלים. ר"ה ויוה"כ. דלא חשיבי משלש רגלים. כל שכן עצרת בזמן הזה. גזרות בטלן. גזרות שלשים בטלו. אבל ימים לא בטלו. כלומר באיזה ענין לא בטלו שאם לא גילח ערב הרגל וכו' רבותינו התירו מפני כבוד הרגל, והואיל ולא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל עד שימלאו שלשים יום.
<h2>דף יט:</h2>
ביום שלשים שמקצת היום ככולו בזו ובזו. בין ביום שבעה בין ביום שלשים אמרינן מקצת היום ככולו. ואכלתי חטאת היום. היום אני אסור לאכול בקדשים והלילה מותר, ש"מ דאותו היום דאורייתא. ור"ה נמי לענין מת כשני ימים של גליות דהא יום שני נמי מדרבנן מדנקבר המת ע"י ישראל, דאי איתא דלאו מדרבנן הוא אלא מדאורייתא היאך נקבר ע"י ישראל, והא אין איסור דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות. ועוד עשרה ימים שמראש השנה עד יום הכיפורים מיום ראשון מנינן להו דאי מדאורייתא מיום שני הוה ליה למימני. ואין בו חילוק לשאר יום שני של גליות אלא לענין מוקצה, וטעמא כדאמרינן בראש ביצה [ה' ע"א] מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בי"ט שני השתא נמי ניכול וכו', כדאיתא התם. הואיל ומצות ל' נוהגות ברגל. דהא אינו מגלח ברגל. מכאן מוכח שאבל מותר ברחיצת הראש אחר שבעה, דאי איתא דאסור, הא אינו נוהג מצות ל' ברגל, דבחולו של מועד מותר ברחיצת הראש. ודלא כמ"ד אסור, דיליף פרע פרע מנזיר, וגבי נזיר תנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, הכי נמי ל' יום של אבלות. ואם בא להחליף מחליף וקורע. ודוקא על אביו ועל אמו מפני כבוד אביו ואמו. ואותן קרעים. שקורע תוך שבעה לכבוד אביו ואמו כשאר קרעים של אביו ואמו, שאין מתאחין. פריעת הראש. שלא יהא מעוטף ראשו כדין אבל. לא שנו. דפריעת הראש חובה, וה"ה חזרת קרע וזקיפת המטה. אלא נקט פריעת הראש שנראה שנוהג אבלות בגלוי. אלא שאין מנעלים ברגליו. ואתו למימר אבלות נוהגת בשבת. אבל יש לו מנעלים ברגליו. הכל רואין שאינו נוהג אבלות.
<h2>דף כ.</h2>
שמועה קרובה נוהגת ל' ז'. ז' לאבלות, ועם אותן ז' משלים ל' יום לגיהוץ ולתספורת. רב בר אחוה ובר אחתיה דרבי חייא. אייבו אביו של רב אחיו של רבי חייא היה מן האב.
<h2>דף כ:</h2>
כי סליק רב. מעירו לעיר, שהיה ר' חייא שם. א"ל ר' חייא. אייבו אבוך קיים הוא. א"ל רב. אימא קיימת. בלשון שאלה, כלומר עד שאתה שואלני מאבי שאלני מאמי שהיא אחותך. א"ל. ר' חייא, ואימא שהיא אחותי קיימת היא. א"ל. רב אבא קיים, עדיין לא השיבותיך עליו. ומאליו הבין שמתו. חלוץ לי מנעלי. ואתאבל על אחי ועל אחותי. והולך כלי אחרי לבית המרחץ. ללמד הלכה נתכוין, שאין שמועה רחוקה שלאחר ל' יום נוהגת אלא יום אחד ומקצת היום ככולו. ש"מ מקצת היום ככולו. שהרי מיד שחלץ אמר לו הולך כלי לבית המרחץ. ואינו נוהג אלא יום אחד. דהוי כאילו שמע אחרי הרגל. ומיבעיא לי אם למי שהיו בקבורת המת עברו ל' יום משום דנקבר סמוך לרגל והרגל ביטל מנין ל' ולאותם שבאה השמועה היו תוך ל', מהו דלדידהו לא הוו להו ל' יום לא חשבו להו ימי הרגל אלא לפי מנין הימים. כהן. הדיוט. מיטמא להם. דהיינו שבעה מתי מצוה. הוסיפו עליהם. לענין אבלות. אחיו מאמו. שלא מאביו. ואחותו בתולה מאמו. דאחיו דכתיב בקרא דוקא באחיו ואחותו מצד אביו, דומיא דבנו ובתו, מה בנו ובתו דראויים ליורשו אף אחיו ואחותו שראויים ליורשו. ואחותו נשואה. דבקרא לא אשכחן אלא בתולה. כל מי שמתאבל עליהם מתאבל עמהם. ודוקא אבילותו בביתו, שאם מת בן בנו מתאבל עליו, ואם אין בנו דר עמו בבית אחד אינו מתאבל עמו. קשיאן אהדדי. הכא קתני ומצעת לו מטה, ש"מ שאינו נוהג אבילות, ולעיל קאמר כופה מטתו ונוהג עמה אבילות. לא אמרו. שינהוג אבילות (ב)כבוד אשתו אלא [בשביל] אביה ואמה. וטבחו טבוח. ונתן מים ע"ג בשר הכי אוקימנא בריש כתובות. מפני שמפסיד הכל. ודוקא מת אביו של חתן ואמה של כלה. אבל איפכא. מת אביה של כלה ואמו של חתן, ימכור הכל ויפסיד. וכל אותן ימים. שנוהג שבעת ימי המשתה. הוא ישן בין אנשים. שמא יעבור ויבוא עליה.
<h2>דף כא.</h2>
אם היו רבים צריכים לו. לדרוש, מותר [לדרוש] להם. שלשה ימים הראשונים. לפי שהנשמה רוצה לחזור בגוף ומצטערת הרבה. מכאן ואילך מתיאשת. אבל שלשה ימים הראשונים אסור בתפילין. ומשלישי ואילך מניח. וקשיא לי בהאי לישנא דתני ג' ימים הראשונים אסור, והדר תני שלישי מותר. והכי נמי ברבי יהושע תני שני ימים אסור והדר תני שני מותר. ונראה לי דבעי רבי אליעזר שני ימים מעת לעת.
<h2>דף כא:</h2>
בא ממקום קרוב. מהלך עשר פרסאות, שהוא מהלך אדם בינוני ליום, אפשר ששומע באותו יום. ונראה לי אפילו מת ונקבר סמוך לחשיכה דאי אפשר לשמוע באותו יום, מונה עמהם. דלא עבוד רבנן תקנה לחצאין, אלא מהלך עשר פרסאות בין נקבר בבוקר בין נקבר סמוך לחשיכה. גדול הבית. גדול שבאבלים.
<h2>דף כב.</h2>
מבבא דאבולא. פתח שער העיר. מדחה מטתו. ממהר לקוברו. רצה ממעט בעסקו. לאחר שבעה ימים עד שלשים יום.
<h2>דף כב:</h2>
בפורענא. לפרוע מה שאכל שם [משל] חביריו. בארישותא. להתחיל בראשונה המשתאות. עד שיגלה את לבו. ירושלמי [פ"ג ה"ח], ר' שמואל ב"ר אבדימי בר תנחום שבטלה ממנו מצות כַבֵד. ואפקירסותא. סודר שבראש. אינה מעכבת. לקרוע, כלומר אינו חייב לקרוע. בין האיש ובין האשה. צריכים לקרוע כל בגדיהם. קמי שפה. סביב השפה של בגד שהיא בית הצואר. מפני כבודה. שאינו דרך ארץ שיהו בגדיה קרועים ויראה בשרה. בכלי. סכין. מבפנים. תחת המקטורן שאינו נראה בשעה שקורע. וכן לנשיא. קורע מבחוץ.
<h2>דף כג.</h2>
וקורין שבעה. אם היא שבת. ויש ספרים שכתוב בהם "וקורין את שמע" וכן עיקר. אין אומרין שמועה ואגדה בבית האבל. שמשמח את לבו. ולא מפני דרכי האמורי. ואין בזה איסור, משום דכתיב שריפה בתורה דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו'. ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה. מתשמישיו שהיה משתמש רבן גמליאל בחייו, שהיה שוה ע' מנה במטבע צורי, שהוא מטבע גדול. ואינו מדבר. לישא וליתן כשאר בני אדם. כל שלשים יום. אסור לישא אשה. מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים. משום דאמרינן [ר"ה ו' ע"א] מפני מה מתה אשתו של אדם בעון נדרים שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך זו אשתו. ובשלשה רגלים עובר בבל תאחר. מפי ה"ר מאיר. [לשון הרי"ף] ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו. דלא גזרינן אירוסין אטו נישואין, דבנישואין צריכה להמתין שלשה חדשים להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני, אבל באירוסין ליכא למימר הכי. חוץ מן האלמנה. מן הנישואין שאינה יכולה ליארס עד שלשים יום מפני האיבול. אבל גרושה יכולה ליארס מיד. הדא דתימא בנשים. מותרת ליארס לאחר שלשים יום. תרי מתרי. שהיו לו שני בנים משני בניו שמתו. מתחת המכבש. שמניחין כובד גדול על בגדים כדי שיהו מקומטין. רומייתא. מלבוש אדם חשוב. מותרת בנטילת שער. שבאותו מקום. ומה במקום שאסור לספר ולכבס. בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. מותר לארס. שמא יקדמנו אחר.
<h2>דף כג:</h2>
אינו מברך המוציא. ואינו מזמן. אינו מברך ברכת המזון. אין מברכין עליו. ברכת המוציא. ואין מזמנין עליו. ברכת המזון. פירוש אחר אינו מברך המוציא לפטור אחרים, ואינו מזמן ברכת המזון לפטור אחרים, אבל מברך ומזמן לעצמו. ואין אחרים מברכין ומזמנין בעבורו. והא דאמרינן בירושלמי בריש מי שמתו [ה"א] תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת, לא מיירי אלא בק"ש ותפלה ותפלין. וכן בתלמוד שלנו [ברכות י"ח ע"א] דאפילו חוץ לד"א דמת אסור, בק"ש ותפלה ותפלין איירי. כל זה פירש ה"ר שמשון ז"ל.
<h2>דף כד:</h2>
פיס' שיש לה כל שבעה תשלומין. לשלמי חגיגה. יום אחד לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד. ומיבעיא לי הואיל ונחת למניינא אסור להסתפר בערב יום הכיפורים דלא שלמי ל' יום, או דילמא כיון דשלמי ז' ימים קודם יום הכיפורים מותר להסתפר. וראיתי מחלוקת בין הגאונים, יש מתירין להסתפר ערב יום הכיפורים, וכן אם נקבר קודם יום הכיפורים להסתפר בערב סוכות אי שלמי ז' ימים. והרב רבינו אביגדור פירש האי דנחת למניינא לאוסרו ליכנס לסעודת נישואין, אבל להסתפר שרי. ומשום הרב רבינו שמחה רבו אסר.
פיס'. ואין חולצין. בכתף. ואין מברין עליו. לאכול ברחבה סעודה ראשונה. ואין מברין. המנחמין. אלא על מטות זקופות. לא בטבלא וכו'. כלים משובחים הן. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. מכאן נהגו שלא לומר צידוק הדין בחולו של מועד. ונראה לי דראייה רעועה [היא]. וטוב לאומרו, ששבח הקב"ה הוא.
<h2>דף כה.</h2>
ראוי לקוברו בחייו. מדה כנגד מדה. למה זה דומה. לכשמת שצריך לקרוע. לס"ת שנשרף. כך ניטלה התורה ממנו. מאי דהוה הוה. ומעתה אין קורעין הואיל ועברה השעה. כל זמן שעסוקין בהספדו. בשבעה ימים שעסוקין בהספד. סבור לאשנוייה מפוריא לפוריא. לטלטל המת ממטה למטה ולהוציאו בחוץ. במטה ראשונה. שנפטר בה. דחייצי גברי מאבולא לסיכרא. שיהו בני אדם דחוקים משער העיר עד הקבר. אבל למאן דמתני. לאחרים. לימד לאחרים. פירוש אחר דתני שלמד ששה סדרי משנה, דמתני שלמד ארבעה סדרי תלמוד. כששלדו קיימת. גופו קיים, שהוציאוהו בתוך שנתו לקוברו בארץ ישראל. מתאבל עליו כל אותו היום. ואסור לאכול בקדשים מדרבנן. ואפילו צרורים לו בסדינו. שלא ראה אותם כלל ואינו נכנס לבית המשתה ואינו מסתפר כל אותו היום. בשורה. מה שאומ' בריש כתובות. קילוסים. שבחו של הקב"ה. כגון דיין אמת שופט בצדק ושליט במעשיו.
<h2>דף כו.</h2>
על שמועות הרעות. שנהרגו השונאים, וברוב. ועל ערי יהודה. בחורבנן. אם ראה מקדש תחילה קורע, וחוזר ומוסיף על אותה קריעה, בשעה שרואה ירושלים. לא אמרו. שצריך לקרוע אשמועות רעות. אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה. בימי שאול. קרועי בגדים. דכתיב אשר שלחו לחרף אלקים חי, אלמא נוקב השם הואי. וכשמעידין העדים שואלין אותם בכינוי, ובשעת גמר דין יעידו בפירוש, כדאיתא בסנהדרין [נ"ו ע"א]. על הגויל. חלק שבס"ת. שנשרף בזרוע וכמעשה שהיה. ביהויקים ששרף את המגילה בכח. כשפוגע במקדש תחילה. כגון שבא מעין עיטם. וכולן. כל אלו הקריעות שאין מתאחין. מותר לשוללן ללוקטן. כל אלו תפירות רעועות.
<h2>דף כו:</h2>
ובאיחוי אלכסנדרי. שהיא תפירה קיימת, ואינה נראית התפירה אלא מעט. הקורע. על מתו בשלל לא חשיבא קריעה, לפי שהבגד כקרוע. להופכו. להפוך את החלוק של מטה למעלה, ולעשות בית צואר אחר, ובית צואר ראשון יהיה למטה בשוליו. ומותר לאחותו כיון שאינו למעלה. תחילת קריעה. של מת אחד. טפח. ואם מת עליו מת אחר מוסיף עליו קריעה אפילו כל שהו.
אחד המגלח. שמת אביו של מגלח או אביו של מתגלח, יכולים לגלח. שנמצא בנו. אותו שמת, ונודע לו תוך כדי דיבור של קריעה. תוך כדי דיבור. כדי שאלת תלמיד לרב, שלום עליך רבי. התחתון. שהיה על בנו מתאחה. והעליון. שהיה על אביו, אינו מתאחה. שאין מוסיפין על קרע אביו. ואכולה מילתא פליג רבי יהודה, דקתני מת אביו וקרע ומת בנו והוסיף, אתא למימר קרע על אביו תחילה ומת לו מת אין מוסיף על אותה קריעה, אלא קריעה אחרת הוא קורע. לפי שאינה בתוספת. שאם מת בנו תחילה אינו קורע על אותה קריעה אם מת אביו אחר כך, אלא [קורע] במקום אחר. וקריעה לחוד. והלכה כרבי יהודה דמחמיר. עד היכן קורע ומוסיף. אם מת לו מת אחר. הופכו מלמטה. למעלה. והקורע מלמטה ומן הצדדין. אם קרע למטה דהיינו השוליים של בגד, ומן הצדדין של בגד, לא יצא ידי קריעה. שכהן גדול פורם. קורע על מתו מלמטה, משום דכתיב [ויקרא כ"א] ובגדיו לא יפרום. אבל למטה אינה חשובה קריעה. אלא מפני כבוד מתו הוא קורע מלמטה.
כל שבעה קורע. אם מת לו מת אחר תוך שבעה לא סגי ליה בתוספת על קרע ראשון, אלא קורע במקום אחר. לאחר שבעה מוסיף. לקרוע על אותה קריעה. הרי זה גוזל את המתים. שלא כיבדו. ואת החיים. שסבורים שקרע על מתו. קורעו. כיון שהודיעו קבל רשות ממנו אם יצטרך לקרוע קורע. מקרעין לקטן. את בגדיו, שמת לו מת. אין פוקקין את נקביו. כדי שלא יתפח. ואין מטילין אותו בחול. שמפחד שמא יסריח. שמביאו. התינוק לידי שחוק, נמצא שמתגנה לפני המנחמין. פיס'. אם היה לבו גס בו. רגיל עמו, גם הוא יושב במטה כפויה עמו. ירושלמי [פ"ג ה"ה], מנין לכפיית המטה, ר' כרוספדי בשם ר' יוחנן אמר וישבו אתו לארץ, על הארץ אין כתיב כאן אלא לארץ דבר שהוא סמוך לארץ, מכאן שהיו ישינים ע"ג מטות כפויות. ר' יונה ור' יוסי קרויהון בשם ריש לקיש מפני מה ישן על מטה כפויה כדי שיהא ניעור בלילה ויזכור שהוא אבל. פירוש שלא ישמש מטתו.
<h2>דף כז.</h2>
ההולך ממקום למקום. ואירעו אבלות בדרך. אם יכול למעט בעסקו. בסחורתו תוך שבעה לימי אבלו, ימעט. ואם לאו יגלגל עמהם. יעשה. משיצא. המת, מפתח ביתו. משיסתם הגולל. דף שנתון ע"ג המת, שנעלם מעיני אדם. דרגש. ערסא דצלא, מטה של עור. קרביטיו. רצועותיו. שנקליטיה יוצאין. עץ אחד מראשי המטה ועץ אחד ממרגולות המטה, ונותנין קנה עליהם, ופורסין יריעה עליהם להציל מפני החמה. ומפני נקליטי המטה אינו יכול לכפותה. אודייני. מכתשת גדולה. פירוש אחר כיסוי הבור. ויש גורסין על גבי אורייני. גדולה מכולן אמרו אפילו ישן ע"ג קרקע לא יצא י"ח. ירושלמי [פ"ג ה"ה] תני הדר בפונדק ואירעו אבל אין מחייבין אותו לכפות, דלא יהון אמרין חרש הוא, מכשף הוא. ושמא על כן לא נהגו לכפות מטתן, מפני שהגוים נכנסין בבית ישראל ואומרים שישראל מכשף הוא. מכבדין ומרביצין. האבק במים. ואין מניחין את המוגמר. בבית האבל, שאינו ראוי לתענוג. מוליכין לבית האבל. מיני מאכל. והיו עניים מתביישים. שלא היו מביאים כלים כמותם.
פיס'. אין מניחין את המטה. בחולו של מועד. מפני הכבוד. שלא יהו שופעות דם. מענות. קינה כאחת. אבל לא מטפחות. על לבם. בזה ובזה. במועד בחנוכה ובפורים לא מקוננות. בלע המות. מישראל, אבל בגוים שיהיו עבדי ישראל כתיב [ישעי' ס"ה] כי הנער בן מאה שנה ימות וגו'. מעמדות ומושבות. כשחוזרין מן הקברות יושבים לנחם את האבל או להרבות הבכי. והרוצה לספוד יספוד. ואומר להם הממונה שבו יקרים שבו. לאחר שעה אומר להם "עמדו יקרים", ועומדין והולכין מעט ויושבין. וכן עושים שבע פעמים עמדו. שבת נמי. כגון שקברוהו בין השמשות. בקרובים. של מת שאינן מתאבלין באים [למעמדות] (למנוחות) ומושבות לכבוד המת. ביום הראשון. שנקבר המת. בציר מעשרה לאו אורח ארעא. לומר להם יקרים. באשה אחת ובשני אנשים. ומפרש בקידושין [פ' ע"ב] דווקא בכשירים אבל בפרוצים אפילו עשרה נמי לא. אבל לא באיש אחד ובשתי נשים. דדעתן קלה להתפתות שתיהן. אף באיש אחד ושתי נשים. דבשעת' אנינותיה תבר יצריה. ורבנן דרשי מה יתאונן אדם חי, אפילו בשעת אנינותו גבר על חטאיו.
<h2>דף כז:</h2>
בכליבה. כעין מטות שלנו, מסורגים בחבלים. יציאת המת. שמוציאין עליו הוצאות בתכריכין יקרים. בצדרא בר זוזא. בבגד עב, שנמכר האמה בזוז. לא זו בלבד אמרו. גבי מחוייבי סקילה תנן לה במסכת סנהדרין [מ"ו ע"ב]. שאין מלינין את המת. מזרקין לו כלים. בגדים שהיה המת משתמש בהם מחיים. מצוה על אחרים להצילם. שלא יאסרו בהנאה, משום דמיחלפי בתכריכי המת דאסירין בהנאה. דילפינן שם שם מעגלה ערופה, וגבי עגלה ערופה כתיב כפר לעמך ישראל, כפרה כתיב בה כקדשים. כל המרבה תכשיטין על המת. לקוברו עמו. עובר משום בל תשחית. אסמכתא היא דאסמכינהו רבנן אלאו דלא תשחית את עצה. מרבה עליו את הרימה. שנקברים בלבושיהם כ"ש שיעמדו בלבושיהם. מכאן סמכו לקבור את המת בטלית מצוייצת. אע"ג דאינו צריך דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוה, אפילו לכשיחיו המתים דכתיב היום לעשותם, ואמרינן במנחות פרק התכלת [מ"א ע"א] ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו לתכריכיו שפטורין מן הציצית דלאו לאיכסויי עבידי, בההיא שעתא, בשעת מיתתו, רמינן ליה ציצית בטליתו משום שנאמר לועג לרש חרף עושהו. מפני שטליתותיהם משונים משאר טליתות בלא ציצית נראה כלועג ממנו. יש אומרים "רמינן מינה" שאם היה לטליתו ציצית מסלקין אותה ממנה. והראשון נראה לי, מדקאמר התם עד השתא פטירי.
גלוסקמא. כעין מטה קטנה שהיא כעריסה של קטן. הניטלת על הכתף. גדולה היא מן הניטלת באגפים. הוא בן שנה ואיבריו כבן שתים. גדולים. רבים (מצריכין) [מצהיבין] עליו. לבכות לפני האבל. רבים מתעסקים עמו. לנחמו. אין מועד לפני ת"ח. לקונן ולספוד עליו בפניו של מת. ויום. ששמעו בו שנפטר אפילו בעיר אחרת, כבפניו דמי. שנענע ראשו. קיבל תנחומין מאליו. חוץ מאבל וחולה. דיו לאבל העומד באבלו וחולה בחוליו. לכל אדם אומרים להם שבו. אין רשאין לישב עד שיאמרו להם שבו. ואבל וחולה יושבים אע"פ שלא אמר להם שבו. ויושבין במקומו. של מת בביתו, אפילו אין אבל מתאבל עליו. לחם אנשים לא תאכל. דהוי אות לישראל שילכו בגולה ויהרגו והבן לא ידע מן האב והאב מן הבן אם מת ואינם מתאבלים. מחלפי סעודתייהו אהדדי. בשעה שהיה אבל אחד מהם. שהצריכוהו לעשות מלאכה ולאכול. ולא האכילוהו משלהן. ואי אית ליה דקאי בצורכיה. להתעסק בקבורתו אם היה בעל מקרא. שצריכין לבוא בשעת קבורה. ובאותה שעה היו תוקעין בשופר כדי שיתקבצו כולם. ואם היה בעל תלמוד שנפטר אפילו כמה רבבות חייבים כולם לבוא בשעת קבורה.
המקשה על מתו. לבכות יותר מדאי. לא תספדוהו לההוא גברא. אי יקרא דשכבי הוא משגחינן ביה, ואי יקרא דחיי לא משגחינן ביה. אי נמי לאפוקי. ממון מן היורשים כדי לסופדו. אי אמרת יקרא דשכבא הוא מפקינן מיתמי, ואי יקרא דחיי הוא יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. המחותך. יצא [מחותך] מבטן אמו. והמסורס. יצא מהופך דרך מרגלותיו ואינו בן קיימא. המאבד עצמו לדעת. שהפיל עצמו לים או לאור. לא. מיבעיא אם עלה לראש הגג ונפל בפניו ומת, אלא אפילו אמר הריני עולה לראש הגג וראוהו שעלה ולא ראוהו כשהפיל עצמו, מסתמא איבד עצמו. ומי שהפיל עצמו ע"ג סייף שלו הוא איבד עצמו. וכגון שמתחילה אמר כן. "בחזקת שאיבד עצמו לדעת" גרסינן. ומונעין ממנו כל דבר. שאין חולצין ואין סופדין עליו. ואימתי מתחילין למנות. ימי אבלות. משיתיאשו לשאול. המת מן המושל שיתנוהו לקבורה, או נתיאשו לגונבו ממקום תלייתו כדי לקוברו. מכאן מוכח, אם לבר מינן נהרג שום ישראל ולא נתיאשו לבקשו אין מונין האבלות עדיין. ומיד שמתיאשין ממנו מונין שבעת ימי אבלות. ואפילו עבר ל' יום משנהרג. ואפילו מצאוהו קבור ע"י גוים, הואיל ודעת ישראל לנוטלו משם ולהביאו בקברי ישראל. אבל אם קברוהו גוים לדעת ישראל מונין מיד, וקבורתו חשיבא קבורה. אין מונעין ממנו. מלספוד ומלקרוע, משנתיאשו לבקש אחריו. ואפילו עברו שלשים יום. עד שימצא ראשו ורובו. ראשו או רובו. בעלה צלוב בעיר או אשתו צלובה או אביו או אמו צלובים לא ישרה. לא יחנה באותה העיר אפילו לחנות שם לפי שעה. פיס'. ואין מניחין מטה של נשים. אפילו בחול, שמא שופעת דם. אין רשאין לדבר תנחומין. לפתוח ראשון. בספר. ולברך ראשון. המוציא.
<h2>דף כט.</h2>
לך בשלום. אומר למת, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. לחבירו אומר לו לך לשלום, כמו אמר יתרו למשה, ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון.
